|
עוף פיקאטה את המתכון הזה מצאתי פעם בעיתון, בכתבה שריאיינה כל מי סלבס שסיפרו על מתכונים מנצחים שלהם. חתומה על המתכון לודמילה תיכון, אשתו של דן תיכון שהיה יו"ר הכנסת. משום מה, יש לי תחושת קירבה גדולה מאד אל האשה הזאת, שמעולם לא פגשתי, לא ראיתי במציאות, וממילא גם לא החלפתי אתה ולו גם מילה אחת. ההסבר נמצא בסיפור שממש לא קשור למתכון. לפני הרבה שנים עבדתי במשרד נסיעות ששכן במרכז המסחרי בגבעה הצרפתית בירושלים. החנות הסמוכה למשרד היתה של בגדים יד שניה, חנות מאד פעילה ומשגשגת. לולא הייתי רואה בעיניי את המסחר הפורח שם בבגדים משומשים, לא הייתי מאמינה למי שמספר לי מה הולך שם. בעלת החנות והעובדות שלה הפכו ללקוחות של המשרד שלי, ונקשרו בינינו יחסים נחמדים. הן תמיד לחצו עלי להכנס ולהציץ, אולי אמצא אצלן משהו שמתאים לי. לקח לי הרבה זמן להתגבר על תחושת הגועל שעוררו בי בגדים שמישהי אחרת לבשה לפניי, ופעם אחת ויחידה, אזרתי אומץ ונכנסתי אל החנות, יותר בשביל סיפוק הסקרנות וגם שימור יחסי השכנות הטובה, מאשר בשל הצורך או הרצון לקנות שם משהו. שוטטתי קצת בחנות, הרמתי פריט זה או אחר, השמעתי קולות של מתעניינת, ונפניתי לצאת. הבגדים היו אמנם ברמה גבוהה, הכל נקי ומגוהץ ובאמת שלא עוררו שום דחייה, אבל מאחר ומלכתחילה לא היתה לי שום כוונה לקנות משהו, פשוט נפרדתי יפה והתקדמתי לעבר הדלת. טניה, בעלת החנות, עצרה אותי בפתח. 'יש לי משהו מקסים בשבילך, תפור עליך בול!' אמרה לי. 'כרגע קיבלתי אותו'. מתחת לדלפק היא הוציאה משהו שחור, ופרשה אותו לנגד עיני. 'זה של לודמילה תיכון, משהו מיוחד במינו, שמלת קוקטייל מהודרת'. אני פרצתי בצחוק קולני. מה לי ולשמלות קוקטייל. אני בחיים לא לובשת שמלה, רק מכנסיים. אבל מה שנגלה לעיניי, היה משגע. שמלה שחורה יפהיפיה, עשויה מבד קרפ מבריק, במרקם של קפלים דקיקים לאורך, ובגזרה נשפכת כזאת. וואו, בחיים לא היה לי בגד כזה! לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע, אבל שלפתי את הארנק, שילמתי המון כסף - יותר מאשר לבגד חדש - ולקחתי את השמלה הביתה. היא היתה נקיה, עדיין עם הפתק של הניקוי היבש, ואני כבר חיכיתי להזדמנות להכנס לתוך שמלתה של לודמילה תיכון.. איכשהו יצא כך שההזדמנות אף פעם לא הגיעה. א - בגלל שלא הוזמנתי לשום קוקטייל.. ב - בגלל שאני שונאת ללבוש שמלות.. וג - בגלל שהשמלה היתה גדולה עלי בכמה מספרים, ונראיתי בה ממש מגוחכת. מדדתי אותה כמה פעמים, והיא תמיד חזרה לקולב. יום אחד יצאתי מהמקלחת וחיפשתי בגד בית נוח להכנס אליו. השמלה השחורה של לודמילה קפצה לי ליד. ניסיתי אותה, והרגשתי בה כל כך נוח, שמאותו רגע אימצתי לי אותה כחלוק או כשמלת בית. נכון, זה היה מגוחך, אני מודה. לעמוד לטגן קציצות במטבח כשאני לבושה בשמלת קוקטייל נוצצת שבטח ביקרה במיטב המסיבות של הארץ.. אבל לא היה אכפת לי, זה היה נוח ויפה. לא נפרדתי ממנה במשך כמה שנים והיא הפכה להיות הפריט הכי שימושי במלתחה הביתית שלי. בהתחלה עוד כיבסתי אותה ביד, בעדינות, אבל עם הזמן היא נזרקה למכונת הכביסה יחד עם כל הבגדים הצבעוניים, ותמיד יצאה כמו חדשה, כי האיכות שלה היתה באמת ליגה לאומית. סיפרתי את כל הסיפור הזה רק כדי להסביר מאיפה יש לי את הרגשת 'האחווה' הזאת עם לודמילה תיכון שמעולם לא פגשתי. הרי בד השמלה ליטף את גופי וגופה, וכאילו עשה אותנו אחיות לדם. יש פלא שאני מתייחסת אל המתכון שלה, ואוהבת אותו, כאילו היה איזה מתכון משפחתי שגדלתי עליו?? הנה, ככה עושים אותו. וכדי שהוא יצליח אין שום צורך להתלבש בשמלת קוקטייל. אפשר גם עם טריינינג.  עוף פיקאטה  המצרכיםחצי קילו חזה עוף חצי כוס קמח מלח ופלפל לבן מעט שמן לטיגון 30 גרם מרגרינה 3 כפות שמן זית 4 שיני שום 1 כוס יין לבן 1 כוס פטרוזיליה קצוצה שליש כוס מיץ לימון טרי פלפל גרוס טרי אופן ההכנהבשקית ניילון מערבבים יחד קמח, פלפל לבן ומלח חותכים את חזה העוף לפרוסות קטנות ודקות או לקוביות בגודל של בערך 3 ס"מ מכניסים את העוף לתוך שקית הניילון עם הקמח, ומנערים היטב. אני מנפחת את השקית כמו בלון, מגלגלת את הקצה כדי שלא יברח האוויר, ומשקשקת עד שכל העוף מצופה בקמח. מחממים מחבת טלפון, ומוסיפים מחצית משמן הזית. ומטגנים את העוף כדקה מכל צד. העוף רק צריך להחליף גוון ללבן, לא יותר. מוציאים את העוף מן המחבת ושומרים חם בצד. מוסיפים למחבת את יתרת שמן הזית ואת המרגרינה, ומטגנים את 4 שיני השום הכתושות. מוסיפים למחבת יין, פטרוזיליה ומיץ לימון, מביאים לרתיחה וממשיכים לבשל כדי לצמצם את הרוטב לחצי. מתבלים בפלפל גרוס - קצת פלפל שחור וקצת פלפל אנגלי מוסיפים את קוביות העוף, מגביהים את האש, מביאים לרתיחה מהירה, מסירים מהאש ומגישים מיד. ( מה זה בכלל פיקאטה? ) חזרה למאכלי עוף
|
